פרשת כי תבוא
: מחיי נדודים לחיי קבע | מיכל פרם-כהן, אלול תשפ"ו
פרשת "כי תבוא" מציבה קו
הפרדה בין חיי הנדודים במדבר לחיי ההתיישבות בארץ כפרויקט עתידי. המילים הפותחות
את הפרשה הן: "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ".
חלקה הראשון של הפרשה חותם את פירוט כל
המצוות שנמסרו לעם בפרשות הקודמות מפי האל באמצעות משה: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ
מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה--וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ
וְעָשִׂיתָ אוֹתָם..." חלקה השני של הפרשה מבהיר שוב כי הציווּיים המצוינים בו
מתייחסים לישיבה בארץ: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן
אֶל-הָאָרֶץ..."
לאחר שפורטו כל החוקים והמשפטים
האלוהיים, נחוץ להבטיח כי העם אכן יזכור אותם. משה וזקני ישראל פונים אל העם
ומצווים עליו לחקוק באבן את כל דברי התורה. יש להשתמש באבנים גדולות המטויחות בסיד
לבן, על מנת שהכתוב עליהן יהיה בולט וברור. מכאן הקשר הלשוני בין הפעלים
"לחוקק חוקים" ו"לחקוק באבן", שלשניהם משותף השורש ח.ק.ק.
קרוב לוודאי שזהו גם מקורו של הביטוי האנגלי Written in
stone.
את האבנים החקוקות יש להציב לצד מזבח שייבנה אף הוא מאבנים גדולות, בהר עיבל הנמצא
בעברו המערבי של הירדן – בתחומי הארץ המובטחת. חקיקת החוקים נועדה לחיי הקבע בארץ
ולא לחיי הנדודים במדבר, והמזבח שיוקם בהר עיבל מיועד להיות מקום חידוש הברית בין
אלוהים לעמו.
בשיעור במיזם 929 העלתה ליאת רגב את
הטיעון שציווי זה אופייני לתקופת המקרא, כאשר התורה הייתה גוף חוקים אבסולוטי
שניתן מפי האל, שלא יעלה על הדעת לדון בו ולשנותו. זאת בשונה מתקופת התלמוד ואף
מתקופתנו, כאשר מקובל להתווכח על כל פסק הלכה, ואין צפייה שהתלמוד וכל דברי מפרשיו
ייחקקו באבן. עם זאת, ללא אותו גוף חוקים אבסולוטי שנחקק באבן, לא היו קיימים כל
הוויכוחים ההלכתיים על יישומו. חקיקת החוקים היא שהופכת את בני ישראל לעם המוגדר
מכוח גוף החוקים שאותו התחייב לשמור.