החיפוש אחר יום כיפור

החיפוש אחר יום כיפור | סלי בן-משה, יום הכיפורים, תשפ"ז

ארבעים ושמונה שנים עברו מאז יום הכיפורים הראשון שלי בארץ. הייתי אצל המשפחה המאמצת שלי שגרה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. ישבנו ושוחחנו, בלי שאדע שיש דרכים אחרות לציין את היום. לפני השקיעה הלכנו לכותל ועמדנו יחד לספוג את האווירה. ואז, הגיע קול המון שמח מאחורינו. נחשול מתפתל של חולצות לבנות וכיפות ירד במדרגות לעברנו. זו הייתה התפכחות מהירה מאוד.

בשנה שלאחר מכן, בתמימות גדולה, הלכתי עם חברה לים בערב יום כיפור. לא היה לנו מושג כמה מוקדם תיפסק התחבורה הציבורית. תפסנו את ה"שֵרוּת" האחרון לירושלים ונאלצתי ללכת ברגל מהתחנה המרכזית לדירתי ברחביה. אנשים כבר היו בדרכם לבית הכנסת כשהגעתי הביתה. הייתי מפוחדת, נבוכה ולא מודעת. הגפתי את התריסים (גרתי בקומת קרקע), הכנתי לי משהו לאכול והייתי לבד כל היום.

בשנה השלישית הייתי מוכנה. הייתה לי תוכנית. יצאתי מוקדם והלכתי להיברו יוניון קולג' לתפוס מקום. ישבתי בשורה הראשונה, מצפה בדריכות לחוויה הטובה שלי. לאחר תפילת כל נדרי, החל הרב לדרוש. להפתעתי, הוא דיבר על רצח אנוור סאדאת שאירע זמן לא רב קודם לחג. להפתעתי הגדולה עוד יותר, הוא רק הילל את עצמו על כך שהכיר את סאדאת. ממש נגעלתי. אמרתי בליבי "אין אלוהים במקום הזה", ואחרי כמה דקות קמתי, הפקרתי את הנדל"ן היוקרתי בשורה הראשונה והתחלתי ללכת הביתה. חיפשתי את אלוהים והייתה לי תחושה עמוקה שהוא לא נמצא באולם התפילה שבו דיבר הרב. חלפתי על פני בתי כנסת רבים. כולם מלאים עד אפס מקום, רועשים והזכירו לי את הנחשול הלבן שראיתי שנתיים קודם לכן. הרגשתי חופשיה יותר ברחוב, וקרובה הרבה יותר לאלוהים.

ועכשיו הכל מתערבב. האם היה מוקד כל שנה? תוכנית? האם קרה משהו שיש לו משמעות?

אני זוכרת קולות אדירים ברחובות תל-אביב לאחר השקיעה. הקולות הלכו וחזקו. להפתעתי ראיתי מאות, אולי אלפי אנשים צועדים בנחת על דרך חיפה. המון ילדים על אופניים. המון אדם.

האם אני מסוגלת לשחזר את החג בבית משפחתי בפיטסבורג?

פעם הייתי ביום כיפור בפירנצה, בתקופה שנסעתי עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. את היום ביליתי בניסיון להתגבר על הרעלת הקיבה שגרמה לי הסעודה המפסקת. לפני הקונצרט דיברו כולם על כך שהדבר היחיד שאפשר היה לאכול אחרי הצום היה גלידה. לא הייתה אף מסעדה פתוחה בצאת החג. רבים מהם בילו את היום במוזיאון אופיצי שהכניסה אליו הייתה בלא תשלום באותו יום.

הזמן חלף, ועכשיו הייתה לי משפחה. הלכנו ברחובות העיר בערב החג, מחפשים משמעות, כפי שעשיתי בשנה הראשונה שלי בירושלים. התחושה הייתה שמשהו לא נכון. איך הגעתי להוד והדר? זה כבר סיפור אחר.

עם השנים גדלה משמעות הצום בעיניי. כל שנה מזמנת לנו משהו חדש. אני לומדת יותר. ניסיון ההווה מצטרף לניסיון העבר ומגדיל אותו. מעולם לא ראיתי ביום הכיפורים יום עצוב או קשה. לפני שנים אחדות שאלתי את אימי (שהיא היום בת 101) אם היא עדיין צמה. היא ענתה שהיא תמיד צמה, ואז החלה לספר לי מזיכרונות הילדות שלה.

 תקווה מפעמת בי. אני צוללת למעמקי הכתבים העתיקים. אני מעריכה את קרבתם של חברי הטובים. אחד מימי הכיפורים המשמעותיים ביותר היו כשהיינו מצוננים מאוד והשתעלנו קשות. החלטנו להישאר בבית ולא ללכת לבית הכנסת, ובעלי ואני קראנו זו לזה. מסכת יומא. ההפטרה. שוחחנו. הסטרימינג היה חדש ולא יציב. עשינו מה שיכולנו ומצאנו את דרכנו. לא פילוסופיה עמוקה, אבל ידיעה ברורה שאנחנו מבקשים הזדמנות שנייה. בסופו של דבר, יום הכיפורים הוא משחק הגמר בליגת ההזדמנות השנייה. ביקשנו סליחה זו מזה. אנו עושים זאת כל שנה, ומבטיחים לעשות הכל כדי להתגבר על החולשות שלנו.

כן, אני מבינה שיום הכיפורים נועד לציבור כולו. אני יודעת שהוא קשור לנדרים. למדתי מעט ממה שיש ללמוד על היום הגדול הזה. בעבורי, יום הכיפורים מייצג את החיים.

כולנו פוסעים בשבילי החיים. יש בהם מהמורות, רגעי שיא ורגעי שפל, אירועים שישכחו ואלה שתמיד ייזכרו. אני מאמינה שכולנו מבקשים חיים טובים ומשמעותיים, מלאי אושר וסיפוק ככל האפשר. כל יום הוא הזדמנות שנייה – הזדמנות להודות, להשתפר, לתרום לחברה במידה זו או אחרת, להיות עם האהובים עלינו, ולהעניק משמעות לחיים. זוהי עבודה נמשכת וממושכת. וזהו, בשבילי יום הכיפורים.

אני מקווה שלכולנו יהיה יום שיש בו משמעות, אושר, אהבה, בריאות טוב. שנחתם כולנו בספר החיים.